שמישהו יסביר לי מה ההגיון,

לסגור את כל מופעי התרבות.

איך אפשר לקבל כזה בזיון,

לחנוק אמנות ולתת לה למות.

לרוב העסקים יש תו סגול,

שומרים מרחק ורק עם מסיכה,

אבל זמר או שחקן פשוט לא יכול,

להופיע ולשמור תקנות כהלכה.

אם אפשר להתקהל ולצאת להפגנה,

כי זכות המחאה גוברת,

אז איך בדיוק נולדה המסקנה,

שלתרבות אין זכות, ובחוץ היא נותרת.

יושבים  בבית כבר חצי שנה,

מנסים לשרוד מפירורים של פעימות.

לא מבקשים נדבה או מתנה,

רק תנו לנו ליצור ולחזור אל הבמות.

לכולם קשה והסבל גדול,

מפוטרים, מבודדים והמונים בחל"ת,

מפגינים, מוחים, זועקים בקול!

אך הממשלה אטומה באופן מוחלט.

נכון, זה לא ביבי שהמציא את הנגיף,

ואין כאן קונספירציה של ג'י חמש,

אבל יש כאן טמטום ממש חריף,

שבפחד של הציבור ברשעות משתמש.

אתם שם למעלה, תפתחו את האוזניים!

יש ציבור גדול שללחם רעב!

במקום ליצור הוא חוטף באחוריים,

זה ממש לא חרטא! זה כואב עמוק בלב!

ביבי! גנץ! כל הממשלה המנופחת,

תתחילו לעזור לפני שנקרוס!

תפשילו שרוולים ותזיזו את התחת!

ותתחילו לבנות במקום להרוס!

את הזעקה הזאת השמיע הלל שמעון, חבר יקר ואהוב. הוא העלה את מה שכתב לקבוצת הוואטסאפ הרוחשת – פלייבק בישראל. לכאב של הלל שותפות ושותפים רבות ורבים ממכריי ומהקולגות שלנו; הכאב הזה הוציא גם את "הצעירים" לרחובות ביצירתיות יוצאת דופן ומפתיעה; הכאב הזה מביא רבות ורבים מאיתנו להפגנות ולמחאות.

לא כולנו חולקים דעות פוליטיות זהות, בלשון המעטה, אבל הכאב, כפי שאנחנו יודעותים כשאנחנו מקשיבותים למספר.ת, הוא כאב. אנחנו מכירותים כאב. אנחנו שותפות ושותפים בכל הרגשות האנושיים, ולפעמים אנחנו שוכחותים את זה, בעיקר בלהט הוויכוח. כשאנחנו רוצותים להיות צודקות וצודקים, אנחנו נתקעים. ואין סולם לרדת מהעץ ההולך וגּוֹבֵהַּ מול עינינו ובתוכנו. ואז חימה, תסכול, שתיקה. נגמר הדיאלוג כלא היה.

אז מה עושותים? האם הפלייבק יכול "לבנות במקום להרוס", כפי שמציע הלל (למי שהוא מציע)?

יוזמות חדשות של חברות וחברים קמות וקורות כל העת כולל "המשקפת" של ליאור חקנזר – שיחות עם פלייבקיסטים; "פלייבק זה בטבע שלנו" – יום ביער בן שמן שיזמו עומר ווייס ואילן פרז; כנס פלייבק בכרי-דשא שיזמה בת שחר ויינפלד; ג'אמים אונליין של זהר גרינברג; מופעים בארץ ומופעי אונליין בשיתוף בינלאומי; הכנס בבולגריה שאומנם אינו יוזמה של מי מאיתנו, אבל מנחות ומנחים בו החבר'ה שלנו (ריספקט!) ואם יש עוד כמה, עם מי ששכחתי הסליחה.

ההיצע הזה נהדר, אבל כשהוא מפורסם רק בקבוצת הוואטסאפ הגדולה (וגם בקטנות יותר), הרי שהמון דברים הולכים לאיבוד ונשכחים על הדרך, וממש חבל.

לשם כך, בין השאר, הקמנו את האתר החתיך והמצויין שלנו: לפירסום עצמי, לפירסום קבוצות (אפשרויות גם במימון מזערי ביותר): היפכו לחברות וחברי האיגוד, ונכון אינני מקלה ראש ב-170 שקלים במצבנו הלא פשוט, אבל זהו סכום שנתי, ופרסמו באתר. לשם תמיד אפשר לחזור ולראות מה יש ומה קורה בארץ ובעולם מבלי ללכת לאיבוד.

ליוזמות ולרעיונות חדשים, לשיחות נפש בפרט או על פלייבק בכלל – אני תמיד כאן, מקשיבה. מבטיחה לעשות את כל מה שביכולתי.

נ.ב.

והרי יוזמה חדשה מהניילונים שהגיעה זה עתה: גיליתי שעומרי, פלייבקיסט ותיק חבר "החבר'ה מאיכילוב" והמנחה של "פסיכופלייבק", התמקם במאהל גן העצמאות בירושלים. יש שם הופעות ואירועים רבים ועומרי יכול להיות איש הקשר של הקהילה למופעי פלייבק במקום. בכוונתי לפתוח קבוצת וואטסאפ לטובת העניין: ימי שישי בצהריים במאהל גן העצמאות, יש שם מתחמים שקטים טיפוליים אפילו. המשך יבוא.

אוהבת אתכןם מאוד

שולחת חיבוק לכל אחת ואחד שעושים את הדבר הנפלא ביותר שניתן לעשות עבור מישהו: להקשיב לסיפור שלו או שלה.

שלכםן

עמליה